פסק-דין בתיק ע"פ 40548/07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגנית הנשיא, כב' השופטת ש' דותן), בת"פ 2490/06, מיום 3.6.07, במסגרתו החליט בית המשפט להרשיע את המערער וגזר עליו עונש של ארבעה חודשים של מאסר על תנאי וקנס בסך של 2,000 ש"ח או מאסר של 20 יום תמורתו. הערעור מופנה כנגד החלטת בית המשפט להרשיע את המערער ושלא להיענות לבקשתו להימנע מהרשעה.

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן, בו הואשם בניסיון חבלה במזיד, החזקת סכין והתפרעות. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, ביום 27.10.05, בשעה 14:00 או בסמוך לכך, הגיעו כוחות משטרה לישוב "אפרת" כדי לבצע מעצרים של חשודים בהתקהלות אסורה, שארעה באותו היום בשעות הבוקר בגבעה הסמוכה. המערער, ביחד עם עשרות אנשים נוספים, התאספו מסביב לכלי הרכב המשטרתיים וניסו למנוע את ביצוע המעצרים, בכך שחסמו בגופם את המעבר לכלי רכב אלה. באותן נסיבות ניסה המערער לנקב בעזרת סכין את הצמיג השמאלי הקדמי של ג'יפ משטרתי שחנה במקום. במסגרת הסדר בין הצדדים, הוסכם כי המערער יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ייקבע כי ביצע את העבירות המיוחסות לו ויוזמן תסקיר של שירות המבחן, אשר יתייחס גם לשאלת ההרשעה.

בית משפט קמא, לאחר ששמע את טענות באי-כח הצדדים, הוציא מתחת ידו הכרעת דין ארוכה ומפורטת, כאשר הוא מתייחס לכל טענות הצדדים, ובסופה הגיע למסקנה כי לא ניתן להימנע מהרשעת המערער בדין. נציין, כי במסגרת השיקולים ששקל בית המשפט, הוא התלבט בשאלה האם הרשעתו של המערער עלולה לפגוע בסיכוייו להתגייס לצבא. בינתיים, כפי שהסתבר לפנינו, גוייס המערער לצבא והוא משרת ביחידה קרבית.

בהודעת ערעור ארוכה, מפורטת ומנומקת, טען ב"כ המערער, כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להרשיע את המערער, ואף צרף פסיקה לתמיכה בטענותיו. ב"כ המערער ביקש להתחשב בעובדה, כי המערער הוא אדם נורמטיבי שלא עבר לפני האירוע מושא כתב האישום כל עבירה שהיא, וכי בעת שעבר את העבירה היה בגבול הקטינות. המערער הוא אדם צעיר, שכל עתידו לפניו, והרשעה בגין מעידה חד-פעמית עלולה לפגוע בו הרבה מעבר למידה הנדרשת בנסיבות העניין. במסגרת טענותיו הוסיף ב"כ המערער, כי על פי חומר הראיות, המערער לא הצטייד בסכין שבה החזיק מראש, אלא זו נמסרה לו על-ידי אחר "רגעים ספורים לפני האירוע המיוחס לו". נדגיש, כי ב"כ המשיבה הפנה תשומת לב בית משפט קמא לכך, כי דברים אלו אכן נמסרו על-ידי המערער בחקירתו במשטרה, אך הפרטים שמסר לגבי אותו אחר, שלטענתו מסר לו את הסכין, לא אפשרו לאתר את האחר. ממילא, טענתו זו של המערער לא נבדקה.

ב"כ המשיבה ביקש לקיים את פסק דינו של בית משפט קמא, מנימוקיו.

נתנו דעתנו לכל טענותיו של ב"כ המערער, ולכולן נמצא מענה בהכרעת הדין המפורטת של הערכאה הראשונה, אשר התייחסה לכללים על פיהם יש לנהוג בכגון דא, ויישמה אותם כראוי בנסיבות עניינו של המערער. נזכיר, כי הכלל הוא שמי שנמצא חייב בדין, יורשע. הימנעות מהרשעה היא בגדר חריג השמור למקרים מיוחדים, שבהם אין בתוצאה זו כדי לפגוע בצורה ניכרת באינטרס הציבורי ובעקרון השוויון לפני החוק. אמנם, בעניינם של קטינים ניתן משקל רב יותר לשיקול השיקומי, אך יהיו מקרים שבהם השיקול השיקומי יידחה מפני שיקולים אחרים שמשקלם עולה על השיקול השיקומי. בהקשר זה, נפנה לדברים שאמר כב' הנשיא ברק ב-ע"פ 8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 577, 583 (2003), בהתייחסו לשאלת הרשעתם של קטינים, כהאי לישנא:

     "ההחלטה להרשיע קטין בעבירה שעבר הינה מורכבת יותר לגבי קטין, ולבית ^-המשפט לנוער עומד שיקול ^-דעת רחב לעניין זה לאחר שמצא כי הקטין ביצע את העבירה (סעיף 24 לחוק הנוער). כך הדבר לעניין דרכי הענישה. במסגרתם של אלה מקובל עלינו כי משקלו של המימד השיקומי כבד יותר בהליך הענישה של קטינים מאשר בזה של בגירים... עם זאת קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי. אכן, לעתים הצורך למנוע את ביצוע העבירה בעתיד עולה במשקלו על הצורך לשקם את העבריין. מכאן הצורך, לעתים, שלא לקבל את המלצתו של שרות המבחן (המתרכז בעבריין) ולהעדיף על פניה שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול (המתרכזים בעבירה ובעבריין גם יחד). הכול תלוי בנסיבות העניין".

(ראו גם, ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 878-877 (2004)).

בענייננו, קיימת חומרה יתירה בנסיבות העניין, בשל כך שהמערער נשא סכין, ואף עשה בו שימוש כשניסה לנקב צמיג של ג'יפ משטרתי. אף אם נקבל את הטענה, כי הסכין לא הובא על-ידי המערער לזירת האירוע מבעוד מועד, והוא קיבלו לידו מאחר, זמן קצר לפני כן, עדיין המדובר במי שנשא סכין, וכאמור, אף עשה בו שימוש, וזאת באירוע טעון שפוטנציאל ההתלקחות שלו רב. בית המשפט העליון חזר והינחה את הערכאות הדיוניות בדבר החומרה שבה יש להתייחס, גם מבחינת הענישה, לעבירות הכרוכות בסכין. המדובר בנשק קר, זמין, אשר בעת אובדן עשתונות יכול להביא לפגיעה בנפש, עד כדי אובדן חיים, (ראו לעניין ענישה בעבירות של " תת תרבות הסכין" ע"פ 20471/07  מלסה הנוק נ' מדינת ישראל (2007), מפי השופט א' רובינשטיין; ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל (2006), מפי השופטת ברלינר). עניינו של המערער משתייך לכך, ומכאן עוצמת האינטרס הציבורי בדבר הרשעה. אמנם המערער עלול להיפגע מן ההרשעה, כמו כל נאשם שנמצא חייב בדין, אך סוג העבירה שבה הורשע (במיוחד בנוגע לסכין), ונסיבות ביצועה, אינם מאפשרים נקיטה באמת המידה החריגה בדבר אי-הרשעה (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל,        פ"ד  נב(3) 337, 342 (1997); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 692- 690 (2000)).

לא למותר להפנות לדבריה של הערכאה הראשונה, שאנו מצטרפים אליה, עם כל הכבוד:

"ראשית - מדובר בעבירות חמורות ביותר בהן הנאשם נטל חלק בהתפרעות בה השתתפו עשרות אנשים, אשר התגודדו סביב כלי רכב של המשטרה, במטרה למנוע מן השוטרים ביצוע מעצר של אנשים אשר נחשדו בהשתתפות בהתקהלות אסורה באותו יום. מעשים אלה מטבעם מביעים עמדה של כפירה בשלטון החוק וכוונה למנוע, בכח הזרוע ובדרך של ביצוע עבירה, ניסיון של הממונים על אכיפת החוק, להביא למעצר ולחקירה של מי שנחשד בהפרת החוק. מבחינה מסוימת מעשיהם של הנאשם ושל חבריו, בהתפרעות המתוארת בכתב האישום, חמורים אף מסתם השתתפות בהתקהלות בלתי חוקית, ומפגינה התנהגות, אשר אם תתקבל בסלחנות, עלולה להתפשט כתופעה קשה מן הבחינה החברתית.בחינת מהות ההתפרעות במקרה הנידון והמסקנה האמורה על טיבה של עבירה בנסיבות המדוברות שוללות, כשלעצמן, את האפשרות להימנע מהרשעת הנאשם ...

צירופן של כל העבירות הללו יחדיו - יוצר בודאי מסוכנות וחומרה שאינן יכולות להתיישב עם מסקנה פייסנית ומתחשבת בצורת אי הרשעה של הנאשם על מעשיו.

הנאשם הסביר את מעשיו על רקע השקפותיו והאידיאולוגיה שהוא אוחז בה. זאת נחשבת כנסיבה מחמירה ביותר, אשר מצדיקה ליצור בפני הנאשם הרתעה ממשית, שיהא בה מסר לכל אדם שמעלה על דעתו שעמדתו הפוליטית או החברתית צריכה לעמוד מעל כל שיקול של כיבוד החוק. גם בהיבט זה אין מקום להימנע מהרשעת הנאשם. לענין זה יוער שטענת ב"כ הנאשם שאין מדובר בעבירה מתוכננת אינה מעלה או מורידה. מדובר במניע לעבירה שהוא זמין בכל עת ובעבירות שאינן דורשות תכנון מוקדם וממושך. אדרבה, כוחה של השקפה ודעה פוליטית מושרשת לגרום להפרת חוק כל אימת שהאוחזים בה סבורים שהם נפגעים מפעולת הממונים על אכיפת החוק בא לידי ביטוי גם במידיות התגובה שהיא עצמה מהווה הפרה של החוק".

(וראה גם בנושא ההרשעה ומידת העונש מקום שמדובר בעבירה שרקעה אידיאולוגי, ע"פ 5025/06 מדינת ישראל נ' פלוני, (2007), מפי כב' השופט א' רובינשטיין; ע"פ 6039/06 אסתר אליעזר נ' מדינת ישראל (2007), מפי כב' השופטת ארבל).

על יסוד כל האמור לעיל, באנו לכלל דעה כי יש לדחות את הערעור, וכך אנו מורים.

ניתן היום, י"ח בטבת תשס"ח (27 בדצמבר 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין למערער ולב"כ הצדדים, בהסכמתם.